גדעון האוזנר: על שואה ועל גבורה

"אלמלא העלה אותי אבי ארצה בעודי נער, הייתי חולק גורלכם"

באפריל 1962 ציין ארגון שארית הפליטה ברגן-בלזן ישראל 17 שנים לשחרור. באירוע חגיגי נשא דברים עו"ד גדעון האוזנר, מי שהיה היועץ המשפטי לממשלה לשעבר והתובע הכללי במשפט אייכמן. הנה קטע מדבריו, הרלוונטי גם כיום.

אולי שמתם לב, שיש תגובה חדשה בדור הצעיר בארץ למאורעות השואה. קרה משהו, זז איזה דבר בהכרה. האמת היא שלא הבנו את השואה, גם מי שקרא במקצת את הספרות, גם מי שדיבר במקצת עם ניצולים, לא הבין. איך זה יכול לקרות? איך לא התנגדו? איך בכלל אפשר להמית ששה מיליון אנשים?! והתגנבה איזו מחשבה זרה ללב אצל רבים: ”כן, יהודי הגלות, כך קרה. יהודים גלותיים, שתדלנים, עסקנים, לא לוחמים. מפני זה קרה להם. אילו אנחנו היינו שם, אנחנו, אנשי הפלמ”ח, המחתרות, צה”ל, אצלנו זה היה נראה אחרת! אנחנו עמדנו בפני צבאות אדירים, אנחנו לא היינו נותנים את עצמנו ככה.” היה מין צל של הרהור כזה, אשר אם לא בוטא במפורש ואם לא הוסקה המסקנה עד הסוף, בכיוון זה פעלה המחשבה.

ונדמה לי שהמשפט הזה [משפט אייכמן – המערכת] הבהיר איזה דבר. קודם כל הבהיר שאין "אנחנו" ו"הם"; הבהיר שאילו כל גיבורי ישראל, ואינני רוצה חלילה לזלזל בגבורתם -גיבורים גדולים – היו עומדים שם, היה קורה להם מה שקרה לשאר אחיהם. ואילו היו פה אחרים, היו האחרים יוצרים את הפלמ”ח ואת מאבק העלייה ואת המאבק נגד הבריטים ואת צה”ל, והיו מנצחים במלחמה של מערכות ישראל.

התברר ההיקף הנורא, החישוב המדוקדק, התבררה המערכה השטנית של הסוואה והונאה ורמייה וכזב, אשר הקיפה את בית ישראל כולו. התברר חוסר האונים הנורא שהעם היהודי היה בו, מוקף כמה חומות, לא רק החומה הנאצית. ואני מקבל מכתבים מילדים ומנוער ומחיילים ומבחורי ישיבות ומישראל החדשה-השנייה, המעידים על כך שקצת נפקחו העיניים, שיש ראייה חדשה, שיש הזדהות גורל. ומספיק לראות את תערוכות הילדים בבתי ספר, בעיר ובכפר, במוסדות נוער, כדי לגלות את התחושה של אחדות לאומית גמורה.

אנחנו מאמינים כי אדם צריך לראות את עצמו בכל דור ודור כאילו הוא יצא ממצריים, מבית עבדים. אנחנו מאמינים שתחושת החירות של השחרור מכבלי עבדות צריכה להתחדש עלינו מדי שנה בשנה. וכך אנחנו אומרים בכל ליל פסח: ”בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו יצא ממצריים". ונדמה לי שצריך להוסיף דבר ולומר מעתה: ”בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו ניצל הוא מן השואה הגדולה”. כי אחרי הכל, הרי זה היה מקרה עיוור אשר גרם לכך, שבתוך התהליך ההיסטורי של התגשמות הציונות, פלוני זז ואלמוני עוד נשאר מאחור. התהליך עצמו לא היה מקרה. הוא היה גזירת השעה של דברי ימי ישראל. אבל מי בתוך התהליך הזה יעלה ראשונה ומי יעלה אחר כך, אביו של מי יעלה ואביו של מי יישאר – זה היה מקרה. מי יקבל סרטיפיקט ומי צריך עוד להמתין – זה היה מקרה. ויכלו אחרים, אם כן, לעמוד פה, במקום הזה בו אני עומד, ואני הייתי אולי, אלמלא העלה אותי אבי ארצה בעודי נער, חולק גורלכם ואולי גורל הרבה יותר גרוע מזה. זה היה מקרה.

לכן שומה עלינו מעתה לראות את הדברים נכונה, כי כל אחד ואחד מאיתנו היה מועמד לאותם תאים, כי היטלר רצה לראות את כולנו שם בפנים, כי החלטתו הייתה נחושה, שלא יישאר אף יהודי חי בעולם, ורק כפסע היה בינו ובין הניצחון. וזאת עלינו מעתה לדעת ולהנחיל לבנינו אחרינו כיסוד בחינוך היהודי שלנו.