תערוכת "דרכנו לחירות", ברגן-בלזן 1947
OUR WAY TO FREEDOM EXHIBITION

English follows

"דרכנו לחירות"

"אונזר וועג אין דר פרייהייט"
Unzer veg in der frayheyt

מיקום: אולם האירועים של "הבית העגול" במחנה העקורים היהודים בברגן-בלזן, אזור הכיבוש הבריטי בגרמניה

תאריכים: 20 ביולי – 30 בנובמבר 1947

מוסד: הוועד המרכזי של היהודים המשוחררים באזור הבריטי

מארגנים: רפאל אולבסקי, מחלקת התרבות של הוועד המרכזי של היהודים המשוחררים באזור הבריטי, וצבי הורוביץ, הוועדה ההיסטורית היהודית בגטינגן

 

ביולי 1947 נערך הקונגרס השני של היהודים המשוחררים באזור הבריטי בגרמניה במחנה העקורים היהודים בברגן-בלזן. מטרתו הייתה להדגיש את מצוקתם של היהודים התקועים בארץ הפושעים. התערוכה הנלווית, שכותרתה ביידיש "דרכנו לחירות", נפתחה ב-20 ביולי 1947 ואיגדה מגוון רחב של נקודות מבט מקהילות וקבוצות יהודיות באזור הכיבוש הבריטי וכן מארגוני סיוע יהודיים בינלאומיים.

באפריל 1945 שוחרר מחנה הריכוז ברגן-בלזן על ידי הצבא הבריטי. מתוך לפחות 53,000 אסירים ששוחררו על ידי הבריטים, כ-14,000 מתו מהשפעות המאסר בשבועות שלאחר מכן. כדי לספק דיור זמני לניצולים, הקימו רשויות הכיבוש הבריטיות מחנה עקורים בבסיס וורמאכט לשעבר בקרבת מקום. בעלות הברית העניקו מעמד של "עקורים" למיליוני אזרחים שפוזרו ברחבי אירופה במהלך המלחמה וכעת נתקעו הרחק מבתיהם. ביניהם היו פליטים, מגורשים, אסירי מחנות ריכוז ועובדי כפייה. רבים מהם יהודים ניצולי שואה. לאחר המלחמה, הרוב המכריע של העקורים חזרו לארצות מוצאם, אך היהודים ששבו חוו לעתים קרובות אלימות אנטישמית מחודשת שם, ונמלטו. בשנים שלאחר המלחמה הייתה יציאה של יהודים למערב, בעיקר מפולין; רובם קיוו להמשיך לארצות הברית או ל פלשתינה המנדטורית. עבור רבים מהיהודים הללו, גרמניה המובסת, שנכבשה על ידי בעלות הברית, הייתה תחנת המעבר הראשונה, וכך מספר העקורים היהודים בברגן-בלזן המשיך לגדול בשנים הראשונות לאחר המלחמה.

לכ-12,000 העקורים היהודים בברגן-בלזן היה מבנה ממשל עצמי דמוקרטי וגוף ייצוג פוליטי משלהם: הוועד המרכזי של היהודים המשוחררים באזור הבריטי.

היחסים בין גוף זה לבין הרשויות הבריטיות התאפיינו בקונפליקט מהותי שהתבטא גם בקונגרס השני. הבריטים התנגדו לקונגרס, בין היתר משום שדרישתם המרכזית של הנציגים – שהופנתה לאומות המאוחדות ולבריטניה כמעצמה המנדטורית בארץ ישראל – הייתה "לפתוח את שערי הארץ" ולאפשר "להמונים היהודים, שהפכו לחסרי בית עקב פשעי הנאציזם בגרמניה, להשתתף בשיקום הלאומי ולנרמל את חייהם השבורים". הקונגרס קרא גם לשיפור תנאי החיים של היהודים בגרמניה ולנקיטת צעדים מצד מעצמות הכיבוש כדי למנוע את התפרצותה מחדש של האנטישמיות הגרמנית.

התערוכה "Unzer veg in der frayheyt" אורגנה בניהולו של רפאל אולבסקי, יליד 1914 מאושיינצ'יני, פולין. אולבסקי שוחרר מברגן-בלזן באפריל 1945 והחל לארגן פוליטית את הניצולים היהודים כבר באותו חודש. הוא עמד בראש מחלקת התרבות של הוועד המרכזי וערך פרסומים שונים, כולל העיתון בעל האוריינטציה הציונית "Unzer Sztyme" (קולנו).

התערוכה הוצגה באולם האירועים של הבניין הראשי המרשים של הוורמאכט לשעבר. מבקרים בני זמנה של התערוכה ראו בשימוש בבניין זה ניצחון על גרמניה הנאצית, שכן יהודים הרימו כעת את קולם בביטחון במרכז כוחו לשעבר של הוורמאכט. נושאי התערוכה שיקפו את המתח הנוכח בכל מקום בין עבר כואב לעתיד מבטיח, מתח שניכר גם בסמליות של כרטיס ההזמנה. בצד שמאל הכרטיס הציג את שלשלאותיהם המנופצות של ניצולי השואה, ומימין זריחה המיוחלת מעל פלשתינה. אך התערוכה בחנה גם את המרחב הזמני בין העבר לעתיד: ההווה. באמצעות תצלומים, מסמכים, יצירות אמנות, פרסומים, רישומים, חפצים ומיצבים בקנה מידה גדול, היא הציגה מבט רב-גוני על חיי היומיום, הייצור התרבותי, צורות הזיכרון המוקדמות והמאבק הפוליטי של הפליטים.

הלב הסמלי של התערוכה היה דגם של מחנה ריכוז שהוצג במקום בולט במרכז האולם. המיצב הסימטרי, ברוחב של כ-12 מטרים, הציג את המאפיינים העיקריים של מחנה נאצי. גדרות התיל, מגדלי השמירה והצריפים יצרו ייצוג מזוקק של אתר שמזוהה עם סבלם והשמדתם של יהודי אירופה.

שני ​​כדים הוצבו בין הצריפים, ועל פי התווית, הכילו אפר מקרמטוריום ברגן-בלזן. מגן דוד ותמונה של גטו בוער והרוס עוררו את החוויה היהודית של רדיפה וסבל. תיאורים כלליים אלה הפכו את החוויות האישיות של המבקרים להיסטוריה קולקטיבית שהקהל היה אמור להנציח. כרזה באנגלית ובעברית הזהירה: "זכור את מה שעשה לך [עמלק] היטלר".

כתיעוד נוסף של השואה, התערוכה הציגה את הספר המאויר "אונזער חורבן אין בילד" [חורבננו בתמונות], כרוניקה חזותית של השואה בעריכתו של רפאל אולבסקי עם טקסטים בארבע שפות. שנים עשר חיתוכי עץ מאת האמן וולטר פרייזר, שעבודתו שיקפה את שבע שנות מאסרו במחנות ריכוז שונים, תיארו אלימות, רעב, עבודת כפייה ומוות.

בניגוד לחיתוכי העץ, הספר המאויר ודגם מחנה הריכוז, שייצגו את הטראומה של העבר הקרוב, והתצוגות לאורך חלונות אולם האירועים סיפקו הצצה לעתיד. כאן, בדיאלוג מרחבִי עִם דגם מחנה הריכוז, בתי הספר המקצועיים של מחנה העקורים הציגו את תוצאות עבודתם. הארגון לשיקום באמצעות הכשרה (ORT) החל לפתוח בתי ספר אלה בסוף 1945, והציע לעקורים יהודים הזדמנות ללמוד מקצוע ולרכוש את הכישורים הדרושים לעבודה לאחר הגירתם המיוחלת. כיתות ORT בטכנולוגיית שיניים, מתכת, נגרות ותפירה היו מיוצגות בתערוכה, ותצלום משנת 1947 מראה כיתת התפירה.

רוב התערוכות נאצרו על ידי קבוצות יהודיות מקומיות מאזור הכיבוש הבריטי. הוועדה ההיסטורית היהודית בגטינגן, למשל, שנוסדה על ידי צבי הורוביץ, אצרה את אחד הקירות. שלא כמו רוב בני משפחתו, הורוביץ שרד את השואה בגלות ברית המועצות וחזר לעיר הולדתו קרקוב בשנת 1945. בעקבות הפוגרום האנטישמי שם באוגוסט 1945, הורוביץ נמלט מערבה, והתיישב בגטינגן בשנת 1946, שם הקדיש את עצמו לחקר ההיסטוריה היהודית של האזור. התכתבותו הנרחבת עם רשויות גטינגן מעידה לא רק על נחישותו הבלתי מעורערת לתעד את החיים היהודיים בסקסוניה התחתונה, אלא גם על ההתנגדות שנתקל בה בקרב פקידי העיר, שהקשו עליו גישה לקרנות ולמוסדות.

למרות המכשולים הללו, הצליח הורוביץ ליצור סקירה מקיפה של החיים היהודיים בגטינגן עוד מימי הביניים. עותקים של מסמכים ארכיוניים ותצלומים של בתי קברות יהודיים וחורבות בית הכנסת של גטינגן עוקבים אחר ההתפתחות ממסורת יהודית עשירה ועד להשמדת החיים היהודיים שנים ספורות לפני פרסום עבודתו.

תערוכה מקומית נוספת התמקדה במצוקתם של יהודי לִיבֶּק מיד לאחר המלחמה. תצלומים רבים תיעדו את התפקיד החשוב שמילא בית הכנסת של העיר – שהוחזר לקהילה היהודית בשנת 1945 – בשיקום החיים הדתיים והפוליטיים. בין היתר, התמונות הראו סצנת חתונה, את השימוש בבית הכנסת כמחנה קבלה זמני לפליטים יהודים פולנים, ומסיבת פרידה לקבוצת יהודים לפני עלייתם המתוכננת לארץ ישראל תחת המנדט הבריטי.

"אונזר וועג אין דר פרייהייט" הייתה תערוכה רב-פרספקטיבית שאיגדה את קולותיהן של קבוצות יהודיות רבות ושונות. למרות שלמבחר החפצים היה לעיתים תחושה אקלקטית, היא אוחדה על ידי נושא משותף שזוהה בכותרת התערוכה. יותר משנתיים לאחר שחרור מחנה הריכוז ברגן-בלזן, "הדרך לחירות" עדיין הייתה נטולת גבולות עתידם של רוב העקורים היהודים.
במאי 1948, שנה לאחר פתיחת התערוכה, השתנה מצבם הפוליטי עם הקמת מדינת ישראל.
עד 1950, רוב המשתתפים בתערוכה כבר עזבו את גרמניה ועקבות התערוכה התפזרו ברחבי העולם. כיום, השביל שלהם מוביל מישראל לארצות הברית ומקוסטה ריקה לאוסטרליה.

[ניקלאס קרקלר, אוצר במוזיאון להיסטוריה גרמנית, ברלין]

Our Path to Freedom

Location: Banquet Hall of the Roundhouse in the Jewish Displaced Persons Camp in Bergen-Belsen, British occupation zone in Germany

Dates: 20 July – 30 November 1947

Institution: Central Committee of Liberated Jews in the British Zone

Organiser: Rafael Olewski, Cultural Department of the Central Committee of Liberated Jews in the British Zone, and Zwi Horowitz, Jewish Historical Commission in Göttingen

In July 1947, the Second Congress of Liberated Jews in the British Zone of Germany was held in the Jewish Dis­ placed Persons Camp in Bergen-Belsen. Its goal was to highlight the plight of Jews stranded in the land of the perpetrators. The accompanying exhibition, titled in Yiddish Undzer veg in der frayheyt (Our Path to Freedom), opened on 20 July 1947 and brought together a wide range of perspectives from Jewish communities and groups in the British occupation zone as well as inter­ national Jewish aid organizations.

In April 1945, the Bergen-Belsen concentration camp was liberated by the British army. Of the at least 53,000 prisoners freed by the British, around 14,000 died of the effects of imprisonment in the weeks that followed. To provide temporary housing for the survivors, the British occupation authorities set up a displaced persons (DP) camp in a former Wehrmacht barracks nearby. The Allies granted 'displaced person' status to millions of civilians who had been dispersed throughout Europe during the war and were now stranded far from their homes. Among them were refugees, expellees, concentration camp prisoners and forced laborers. Many of them Jewish Holocaust survivors. After the war, the vast majority of DPs returned to their home countries. but the Jewish returnees often experienced renewed antisemitic violence there and fled. The immediate post war years saw a veritable exodus of Jews to the West, mainly from Poland; most hoped to continue to the United States or Mandatory Palestine. For many of these Jews, defeated, Allied-occupied Germany was the first waystation, and thus the number of Jewish DPs in Bergen-Belsen continued to grow in the first few years after the war.

The approximately 12,000 Jewish DPs in Bergen Belsen had democratic self-governance structures and their own political representative body: the Central Committee of Liberated Jews in the British Zone.

Relations between this body and the British authorities were marked by a fundamental conflict that Was also evident at the Second Congress. The British had opposed the congress, not least because the delegates' central demand – directed at the United Nations and Britain as the mandatory power in Palestine – was to "open the gates of Palestine" and allow "the Jewish masses, made homeless by the crimes of National Socialism in Germany, to participate in national reconstruction and normalize their broken lives". The congress also called for improved living conditions for Jews in Germany and measures to be taken by the occupying powers to prevent the resurgence of German antisemitism.

The exhibition Undzer veg in der frayheyt was organized under the direction of Rafael Olewski, born in 1914 in Osieciny, Poland. Olewski had been liberated from Bergen-Belsen in April 1945 and had begun to politically organize the Jewish survivors that same month.

He headed the Cultural Department of the Central Committee and edited various publications, including the Zionist-oriented newspaper Unzer Sztyme (Our Voice).

The exhibition was presented in the banquet hall of the imposing main building of the former Wehrmacht barracks. Contemporary reviewers of the show saw the use of this building as a triumph over Nazi Germany, as Jews now confidently raised their voices in a former center of Wehrmacht power. The exhibition's themes reflected the omnipresent tension between a painful past and a promising future, a tension also evident in the symbolism of the invitation card. On the left, the card showed the recently shattered chains of Holocaust survivors, and on the right an eagerly awaited sunrise over Palestine. But the exhibition also examined the temporal space between the past and the future: the present.

Using photographs, documents, artworks, publications, drawings, objects and large-scale installations, it presented a multifaceted view of everyday life, cultural production, early forms of remembrance and the political struggle of the refugees.

The symbolic heart of the exhibition was a model of a concentration camp prominently displayed in the center of the hall. The symmetrical installation, about 12 meters wide, showed the main features of a Nazi camp. The barbed wire, watchtowers and barracks formed a distilled representation of a site synonymous with the suffering and extermination of European Jewry.

Two urns were positioned between the barracks and, according to a label, contained ashes from the Bergen Belsen crematorium. A Star of David and the image of a burning ,destroyed ghetto evoked the Jewish experience of persecution and suffering. These generalised depictions transformed the individual experiences of visitors into a collective history that audiences were meant to commemorate. A banner in English and Hebrew warned: "Remember what Hitler has done to you."

As additional documentation of the Holocaust the exhibition presented the illustrated book Undzer khurbn in bild / Our Destruction in Pictures, a visual chronicle of the Shoah co-edited by Rafael Olewski with texts in four languages. Twelve woodcuts by the artist Walter Preisser, whose work reflected on his seven-year imprisonment in various concentration camps, depicted violence, hunger, forced labor and death.

In contrast to the woodcuts, illustrated book and concentration camp model, which represented the trauma of the recent past, the exhibits along the windows in the banquet hall provided a glimpse of the future. Here, in a spatial dialogue with the model of the concentration camp, the vocational schools of the DP camp presented the results of their work. The Organization for Rehabilitation through Training (ORT) had begun opening these schools in late 1945, offering Jewish DPs the opportunity to learn a trade and acquire the skills needed to work after their hoped-for emigration.

The ORT classes in dental technology, metalwork, carpentry and sewing were represented in the exhibition, and a 1947 photograph shows a visit by the sewing class.

Most of the exhibits were curated by local Jewish groups from the British occupation zone. The Jewish Historical Commission in Göttingen, for example, founded by Zwi Horowitz, curated one of the walls. Unlike most of his family members, Horowitz had survived the Holocaust in Soviet exile and returned to his native town of Krakow in 1945. In the wake of the antisemitic pogrom there in August 1945, Horowitz fled further west, settling in Göttingen in 1946, where he devoted himself to studying the Jewish history of the region. His extensive correspondence with the Göttingen authorities testifies not only to his unfaltering determination to document Jewish life in Lower Saxony, but also to the resistance he encountered among city officials, who made it difficult for him to access funds and institutions.

Despite these obstacles, Horowitz managed to produce a comprehensive overview of Jewish life in Göttingen going back to the Middle Ages. Copies of archival documents and photographs of Jewish cemeteries and the ruins of Göttingen's synagogue trace the development from a rich Jewish tradition to the annihilation of Jewish life just a few years before his work was published.

Another local exhibit focused on the plight of Lübeck's Jews immediately after the war. Numerous photographs documented the important role played by the city's synagogue – which was returned to the Jewish community in 1945 – in re-establishing religious and political life. Among other things, the images showed a wedding scene, the use of the synagogue as a temporary reception camp for Polish Jewish refugees and a farewell party for a group of Jews before their planned immigration to the British Mandate of Palestine.

Undzer veg in der frayheyt was a multi-perspective exhibition that brought together the voices of many different Jewish groups. Although the selection of objects at times had an eclectic feel. it was united by a common theme identified in the exhibition's title. More than two years after the liberation of the Bergen-Belsen concentration camp, the "path to freedom" still lay in the future of most of the Jewish DPs. In May 1948, a year after the exhibition opened, their political situation changed with the founding of the State of Israel. By 1950, most of the participants in exhibition had already left Germany and the traces of the show were dispersed across the globe. Today, the trail leads from Israel to the United States and from Costa Rica to Australia.
[NK]