27.7.1945 לפני 75 שנה: הכנר היהודי המפורסם יהודי מנוחין ניגן בפני ניצולי ברגן-בלזן יחד עם בנג'מין בריטן (פסנתר)
היהודים במחנה העקורים ציינו רק 4 חודשים מאז השחרור בידי הצבא הבריטי, ומייד החלה פעילות תרבותית נרחבת של תיאטרון ביידיש, עתונות, מערכת חינוך ענפה לכל הגילאים ופעילות פוליטית. לא ידוע מי יזם את הביקור המוסיקלי הזה, אבל היו שמועות שמנוחין ניגן גם בפני אנשי אס-אס עצורים.
המלחמה בגרמניה הסתיימה. בעלות הברית שחררו מאות אלפי אנשים ממחנות הריכוז. ניצולים רבים מצאו עצמם חסרי בית. הם שרדו את מכונות המוות הנאציות, אך לא היו להם בית ולעתים קרובות אף משפחה, לא ידעו לאן לנסוע או לא יכלו לעזוב את גרמניה באותה תקופה. כמה עובדי כפייה לשעבר, אסירי מחנות ריכוז ויהודים, התגוררו במחנות בגרמניה במשך כמה שנים.
הכנר יהודי מנוחין והפסנתרן בנג'מין בריטן ניגנו קונצרטים עבור מי שמכונים "העקורים" בגרמניה כמה שבועות לאחר סיום המלחמה. הם נסעו באזור הכיבוש הבריטי במשך מספר ימים – במזוודתם "כל ספרות הכינור פחות או יותר", כפי שכתב מאוחר יותר מנוחין. ב- 27 ביולי 1945 הם ניגנו שני קונצרטים במחנה העקורים הגדול ביותר בברגן-בלזן.
מחנה הריכוז ברגן-בלזן שוחרר על ידי חיילים בריטים ב-15 באפריל 1945. משנת 1939 עד 1945 ההערכה היא כי בסביבות 120,000 איש נכלאו במקום, יותר מ-50,000 מתו, אלפים שוחררו וחלו גם לאחר השחרור. לאחר מכן נשרף המחנה והניצולים הועברו לקסרקטין הוורמאכט הסמוך, וחולקו לשתי קבוצות עיקריות: פולנים קתולים ויהודים ממזרח אירופה.
מנוחין, שגדל במשפחה יהודית, מתאר באוטוביוגרפיה שלו את המוזיקה כשִיבה של תקווה וקצת אנושיות – מטרת סיבוב ההופעות הלא שגרתי. "כמו יהודים רבים או לא יהודים בימינו, עמדתי מול מציאות שגברה על כל הדמיונות ודרשה ממני – כמי שנותר ללא פגע – צער, חרטה וחמלה כלפי הניצולים."
בהופעות התנגשו שני עולמות: מצד אחד – שני מוזיקאים מחו"ל, שחיו רחוק בארה"ב בזמן המלחמה, שרצו לקחת חלק, אך ככל הנראה לא היה להם מושג מציאותי לגבי מצבם של האנשים במחנות ריכוז – גם אם מנוחין ניגן כמה פעמים בפני חיילי בעלות הברית במהלך המלחמה; מצד שני, אנשים שנשדדו מכל דבר על ידי הנאצים.
למרות שהניצולים כבר ניגנו קונצרטים במחנה העקורים כדי לחדש קשר לחיים ישנים ולפרספקטיבה עם מוזיקה, הקהל היה מאוד חסר מנוחה. לא היו מחיאות כפיים בהתחלה. במשך כשעה וחצי של מוסיקה קלאסית, ניצולים רבים לא יכלו להיות מרוכזים באותה תקופה. אחרים הוטרדו מלהקשיב למלחינים גרמנים כמו באך ובטהובן, ושאלו מדוע לא מנגנים שום יצירה יהודית.
לעומת זאת, הצ'לנית אניטה לסקר-וולפיש (בת 95, חיה בלונדון) תיארה את החוויה כ"ערב נפלא". היא שרדה את מחנה ברגן-בלזן ולפני כן את אושוויץ, שם ניגנה בתזמורת הנשים, והמוזיקה כנראה הצילה את חייה. "אין צורך לומר שמנוחין ניגן בכינור באופן מושלם. לגבי המלווה שלו (בריטן), אני יכולה רק לומר שאני בקושי יכולה לדמיין משהו נפלא יותר. לא שמתי לב שמלווים אותם, ובכל זאת הייתי חייבת להסתכל על הכישוף של האיש הזה שישב בכיסאו וניגן בצורה כל כך מושלמת. "
"אונדזער שטימע" [קולנו] – כתב העת של שארית הפליטה באזור הבריטי בגרמניה (ברגן-בלזן), התייחס לקוצרט הנדיר בגליון מס' 3 מתאריך 10.9.1945 ערב ראש השנה תש"ו. במדור תרבות הופיע הקטע הזה, אשר מבוסס כנראה על עמדת הוועד היהודי המרכזי. העיתון נכתב עדיין בכתב יד ושוכפל בצבע ירוק. הנה תרגום מיידיש של טור הדעה מעמ' 22:
יהודה מנוחים [כך במקור] עבור הפולנים
ביום שישי 27 ביולי 1945 התקיים ב-צֶלֶה ו-4 שעות אחר כך בברגן-בלזן קונצרט של הכנר היהודי בעל השם העולמי יהודה מנוחים. האולם היה מלא פולנים שהיו אורחיו של האמן מסיבות בלתי מובנות. הגם שבברגן-בלזן נמצאים בזמינות יותר מ-10,000 יהודים, ופועל שם ועד יהודי מרכזי, לא ראה האמן היהודי לנכון לבקר את אֶחיו, החיים עדיין כיום בתנאים קשים. עם זאת, יהודה מנוחים שמח לבקר את הוועד הפולני, שמפריע בכל דרך לעבודה היהודית.
אם אמנים יהודים אחרים חושבים לחקות את ריקוד "מה יפית" של מנוחים, אנו רוצים לברך אותם מראש בברכת "אשרי יושבי ביתך"…
עד כאן הציטוט.
לא ברור מי יזם את ההופעות או מה בדיוק הושמע. בנג'מין בריטן מעולם לא התבטא בפומבי על החוויות בברגן-בלזן; יהודי מנוחין התייחס רק במעורפל – עם זאת, נראה כי החוויה הותירה את חותמה על שניהם והשפיעה על עבודתם המאוחרת. בדיעבד כתב מנוחין: "כל עוד אני חי, לא אשכח את אותו אחר הצהריים."