הבובות האבודות של אבי הבובטרון

הוא החל להופיע אתן בשנות ה–30, במחנות עקורים ובמעברות. אחרי מותו של "הונזו", אבי הבובטרון, נמצאו 15 מהבובות שיצר בחצר בית. כעת הן מוצגות בתערוכה חדשה.

מתוך אתר "הארץ", מאת עופר אדרת

באחת מחצרות הבתים של קיבוץ בחן בעמק חפר מצא חוקר האמנות ד"ר אליק מישורי אוצר תרבותי שחיכה רבע מאה למי שיגלה בו עניין. "כשהסרתי את הכיסוי נחשפה באחת ובמלוא הדרה 'מקהלת הבובטרון': 15 בובות, פעורות פה. הן נראו כמוכנות לפצוח בשיר מיד", אמר.

הבובטרון היה מפעל החיים של דוד בן שלום, המוכר בכינויו "הונזו", איש קיבוץ גבעת חיים מאוחד. הוא יצר והפעיל את תיאטרון הבובות שלו במשך 40 שנה, החל משנות ה–30 של המאה הקודמת. אחרי מותו, ב–1990, חיסל הקיבוץ את הסדנה שלו כדי לפנות מקום לצרכים אחרים.

מנדה קריגר מקיבוץ בחן הכיר את הונזו בחייו. כששמע על מותו הוא הלך לסדנה שלו ונטל עמו למשמרת כמה בובות ואחת מהתפאורות הגדולות של הבובטרון. בחצר ביתו בקיבוץ בחן הוא החזיק אותן מאז מכוסות בשעוונית כדי להגן עליהן מפני פגעי הטבע. כשמישורי הגיע אליו, בשנה שעברה, הוא לקח אותו לחצר ויחד הסירו את הכיסוי מעל הבובות. "לאחר שקולן הוחנק בחצר אחורית, מתחת ליריעות פלסטיק במשך יותר משני עשורים, הגיחו מכלאן הבובות מכמירות־הלב", אומר מישורי.

בטרם הועברו הבובות למקום משכנן החדש הן עברו שימור יסודי. בגדיהן צוחצחו, שיערן סורק וגופן מורק. מישורי מודע לכך כי המלאכה לא הושלמה. למעשה, היא לא תושלם עוד לעולם. "בהיעדר יד יוצרן האמון על החוטים המפיחים חיים באבריהן המדולדלים, יהיה כל ניסיון להציב את הבובות בתערוכה צל־צלה של ההפעלה שהפעימה דורות של צופים במחזות שהועלו בשעתם בבובטרון. ואף על פי כן, הבובות של הונזו, חפצים דוממים עשויים עץ צבוע ובד, הן מחוות זיכרון ליוצר ואדם יחיד ומיוחד במינו, שהעשיר את אוצר התרבות הישראלית", אמר.

מהחודש שעבר אפשר לראות אותן בתערוכה חדשה שאוצר מישורי, המוצגת בגלריה לאמנות של האוניברסיטה הפתוחה ברעננה. זו אחת מסדרת תערוכות שהוא אוצר, "מהחלל הפרטי לחלל הציבורי: פנינים מאוספים פרטיים של אומנות ישראלית". נלווה לה קטלוג שחיבר מישורי ובו מחקר היסטורי על חייו ופועלו של הונזו: "הונזו והבובטרון — בובות־על־חוט מאוספי משפחת בן שלום".

הונזו נולד ב–1912 בשם ין בק בקאסל בגרמניה. את כינויו הונזו, שם חיבה בצ'כית ל"ין", קיבל מחבריו בצ'כוסלובקיה לשם עברה משפחתו. ב–1934, כשהיה בן 22, נסע לארץ ישראל והתיישב בקיבוץ גבעת חיים, חרף התנגדות הוריו. בקיבוץ שאלו אותו לשמו. הוא ענה שהוא איש שלום וכי שם אביו דוד, ולכן ביקש שייקרא דוד בן שלום. הוא היה אחראי המטבח, אוסף האשפה ואחראי על טיהור הסביבה ממזיקים. לצד זאת, הוא תיקן אופניים לחברי המשק והיה גם אופה. בשעות הפנאי, אחר שלש את ככרות הלחם והניח אותן בתנור, נהג לגלף בעץ פרצופי בובות.

"היה לי קצת משעמם במשק. הרגשתי שאין לי מה לעשות שם… ואז נפלה לידי חוברת בשפה הצ'כית שעסקה בתיאטרון בובות… ובעוד חיכיתי לבצק שיתפתח, התחלתי לפסל את ראשי הבובות הראשונות שלי", סיפר בראיון למיכאל אוהד, שפורסם ב"הארץ" ב–1964, תחת הכותרת "אשף הבובות מגבעת חיים". "התחלתי כמו כולם, עם חתיכת עץ וסכין. הבובות הראשונות שלי היו פרימיטיביות מאוד", הוסיף. את ההצגה הראשונה ערך בשולחן האוכל בקיבוץ.

זכריה וינר, חברו של הונזו, סיפר לימים: "זה התחיל עם חתיכת עץ. פעם, אחרי העבודה, ישבנו בנגרייה. הונזו סובב בין אצבעותיו גוש עץ קטן, עץ אקליפטוס אדום, ובסכין חדה התחיל לחתוך בפניו החלקים של העץ קווים עמוקים בלתי נמחקים. כמה ימים אחרי זה הוא הראה לי ראש: חיוך היה נסוך על פניו של הראש. חיוך מאוד מעודד. בירכתי אותו לשלום. אוזניים היו לו לשמוע ועיניים לראות ולחייך".

בתום מאבק עם הגזבר קיבל הונזו אישור מהקיבוץ לממש את הרעיון שלו ולהקים את התיאטרון, שפעל מ–1936 עד סוף שנות ה-70. הוא ראה בכך ייעוד חינוכי. "מה כבר יכול תיאטרון הבובות לתת לילד? אסביר לך", אמר בראיון ל"הארץ". "אם תיקח היום ילד קטן לסרט של וולט דיסני, לא יזכור מחר דבר ממה שראה. קח אותו לתיאטרון בובות, ומחר ידקלם לך משפטים שלמים, וגם יוסיף לרקום את העלילה כיד הדמיון הטובה עליו".

במקום אחר הסביר את הקו שמנחה אותו בעבודתו: "אסור לרדת אל הקהל. צריך להביא את הקהל למעלה… אין להפריד בין אמנות לחינוך. אין זה קרקס או שעשוע, אלא רעיון. זמן רב אחרי שהילדים רואים את ההצגה הם ממשיכים לשחק תמונות מתוכה ולכן חשוב שישחזרו תוכן בעל משמעות חינוכית־מוסרית. אני את הדברים הרעים מוחק. ילד רוצה לישון שבע־רצון. למה לשכוח שיש טוב?"

ב–1947 יצא הונזו להשתלמות ולמסע הופעות באירופה. בתיק הארכיון שלו בקיבוץ גבעת חיים מאוחד שמור מכתב מהסוכנות היהודית "לכל מאן דבעי", משנה זו, שממליץ להזמין את התיאטרון שלו להצגות לילדים, לנוער ולמבוגרים, ולסייע לו להגיע אל מחנות העקורים בגרמניה. הוא הופיע ב–44 מחנות, בהם ברגן בלזן, בפני יותר מ–25 אלף איש. "הגענו ל–2,500 איש בהצגה. לא היה אולם שלא היה מלא עד אפס מקום… לפי כל הדעות, מילא הבובטרון שליחות חשובה", כתב. במכתב תודה שנשלח מהסוכנות היהודית במינכן למזכירות הקיבוץ, נכתב: "החבר בן שלום החליט להכניס קצת רוח חיים והתעוררות בין שארית הפליטה בגרמניה. בובות המעצבות טיפוסים מארץ ישראל העובדת מצליחות לעורר את רגשותיהם החמים ביותר של אנשי שארית הפליטה. רושם חזק מאוד עושה התמונה המתארת את בתינו והקמתו של קיבוץ, המלחמה העזה עם שדי המדבר ועם השממה. במחנות צובאים אנשים בכדי להיכנס ולחזות בהצגה. אשרי האדם שראה את ניצוץ ההתרגשות של המסתכלים, כי אין לך דבר שכוחו יהיה כה מסביר ומשעשע את הקהל כבובטרון זה מגבעת חיים".

עם שובו ארצה הוא נדד עם הבובטרון בין מעברות וערי־פיתוח. אחרי 30 שנות פעילות במסגרת הקיבוץ יצא הונזו ב–1966 לדרך חדשה, והופיע עם תיאטרון הבימה. "במשך ארבעה חודשים, שלוש פעמים ביום, נהנה הבובטרון מהצלחה מסחררת עם בית התיאטרון הלאומי", כתב מישורי בקטלוג החדש.

ב–1977 הניח הונזו את הבובות ופנה ללמד במחלקה לתיאטרון של אוניברסיטת ת"א, שם גם ניהל סדנה ליצירת בובות. בערוב ימיו בילה פרק זמן על אוניות צי הסוחר הישראלי, ותמורת שהותו שילם בעבודת מטבח.כמה מהבובות של הונזו כבר הוצגו בתערוכות שונות, כמו "בובות על חוט, תערוכת מריונטות" בבית יד לבנים ברעננה (1991); "קיבוץ מושך בחוטים/ תיאטרון הבובות של דוד בן שלום" במוזיאון הבובות בחולון (2011); ו"שי לילד, תרבות לילדים בקיבוצים", במשכן לאמנות בעין חרוד (2012).

כעת יצטרפו אליהן גם 15 הבובות שנמצאו בחצר הקיבוץ. אחרי שתינעל התערוכה החדשה בגלריה לאמנות של האוניברסיטה הפתוחה הן יועברו למשכנן הקבוע החדש במוזיאון הבובות בחולון.