“התקווה” – חוויה מרגשת

מאת שרה גולנדסקי*

בתשעה ביוני 2016 התכנסו ניצולי מחנה ברגן-בלזן, חלקם מלווים ע"י בני הדור השני שמהם יש שנולדו במחנה העקורים לאחר השחרור, למופע סביב המילים והמנגינה של ההמנון הלאומי "התקווה".
מי שיזמה והגישה את המופע, שבא לסכם מחקר חדש בנושא ההמנון הלאומי "התקווה" היא ד"ר אסתרית בלצן.
המופע מעניין מאד וד"ר בלצן מרתקת ומרגשת בדרך הגשתה. 
סיפורו של ההמנון הלאומי שלנו הוא מסע חובק עולם, מהתפוצות השונות למדינת ישראל, מהתפילות לשירי מחאה, משירי עם שחדרו לאולמות הקונצרטים, מתקופתו של הרצל חוזה המדינה ועד לימינו, ללהקת הראפרים סאבלימינאל.
הקהל הרגיל שהגיע למופע ציפה אמנם לחוויה מיוחדת, אבל אנחנו חברי ארגון ברגן-בלזן, לא יכולנו אפילו להעלות בדמיוננו עד כמה משמעותית ומפעימה תהייה החוויה.
לאסתרית בלצן נודע שבקרב הקהל שמגיע לאולם תהייה קבוצה מניצולי מחנה הריכוז הנורא ברגן-בלזן. מאחר שבמופע יש קטע, שבו ניצולים מן המחנה עמדו אל מול החורבות והקברים זמן מה לאחר השחרור ושרו בקולות ניחרים את המנון העם היהודי, ביקשה להיפגש אתנו ולהכירנו.
ועדיין לא ידענו למה לצפות.  
בתום הקרנת הקטע מברגן-בלזן, פנתה ד"ר בלצן לקהל והפתיעה אותו בספרה, שניצולים מן המחנה נמצאים באולם. היא ביקשה מן הניצולים המופתעים לעמוד.
שקט השתרר באולם ואחריו רעמו מחיאות כפיים ואז התבקשנו, גם אנו ילידי ברגן-בלזן, לקום.
ושוב מחיאות כפיים סוערות. נדמה שעין לא נותרה יבשה באולם, כשעמדו השרידים המתקרבים לשנתם המאה ועמם "הילדים" בני השבעים.
ומה יותר מתאים מלסכם ערב כזה מאשר בשירת "התקווה", כי אכן התגשמה תקוותנו ואנו בני חורין בארצנו, ארץ ציון וירושלים.
בתום המופע נתבקשו כמה מהניצולים להשאר באולם וד"ר בלצן ביקשה לשמוע את הסיפור האישי שלהם. הסיפורים היו מרגשים ומרתקים וזכינו לשמוע גם סיפורים שמעולם לא שמענו קודם לכן.
תודה לך, ד"ר אסתרית בלצן, על ערב שלא יישכח. 

* בת ציפורה וחיים פוסלושני, וילידת מחנה העקורים ברגן-בלזן

צילום: אריה אולבסקי